רחמים עצמיים

לאחרונה אני מרחמת על עצמי לא מעט.
לפעמים אני אפילו מרחמת על עצמי על זה שאני מרחמת על עצמי.

בתוך מסע הרחמים העצמיים נזכרתי בשיר הזה של יונה וולך על קורנליה, שתמיד חשבה שעושים לה כי היא קורנליה.

קראתי פרשנות יפה על המילה ״פריחה״ בשיר.
קורנליה הולכת עם השד לקטוף סרפדים. השד עוזב אותה והיא נשארת עם הפריחה. הפריחה היא גם פריחת הסרפדים וגם הפריחה שגורמים הסרפדים. הפריחה הופכת אותה ל״שדה אדומה״ כביכול, והאנשים עושים לה כי הם חושבים שהיא שדה אדומה, אבל היא חושבת שהם עושים לה כי היא קורנליה.
מה אני עושה שגורם לאנשים לעשות לי? האם האופן שבו אני ״עושה״ (או מסתכלת) על העולם גורם לעולם ״לעשות״ לי? כנראה שכן.

למיטיבות לכת: יונה וולך מקריאה את השיר (מתוך הסרט ״7 הסלילים של יונה וולך״ של הבמאי יאיר קדר).

והשיר בלחן הנהדר של שמעון גלבץ מתוך האלבום המדהים ״בציר טוב״.

שכונת החתולים ביגאל אלון

ברח׳ יגאל אלון פינת דרך השלום נמצאת שכונת החתולים הגדולה והמשוכללת ביותר שראיתי.

הרחוב

מרכז השכונה

נוף ירוק במרכז של המרכז

פנטהאוס עם מרפסת בפאתי השכונה

מחכים לחתימה על התמ״א

בניין דירות לפני פינוי בינוי

וילה

דופלקס עם דק עץ מפנק

קומפלקס דירות עם חצר פנימית

אני לא חובבת חתולים, אבל אני מתרשמת מכמויות האהבה שהושקעו פה.
המחסות טובים לכל מזג אוויר והמקום מתוחזק לאורך זמן ותמיד מלא באוכל.
מעניין איך ייתכן שהעירייה הקשוחה משאירה את כל זה להתקיים על גדות הרחוב הראשי ממש מול כל מגדלי המשרדים החשובים.

אתמול הייתי בירושלים

אתמול הייתי בירושלים, אחרי הימנעות ארוכה.
רק שלוש שעות. גם זה היה קצת מעבר ליכולותיי.
חזרתי לתל אביב לחפש חנייה.

היום נזכרתי בשיר הזה של לאה גולדברג.
השיר נכתב על תל אביב אבל גם נכתב עליי.

למיטיבות לכת: הלחן המופתי של סשה ארגוב.

הדודו השבועי

#7

יפני בבן יהודה

אני מאוד מתרגשת לשתף איתכם את הסיפור הנפלא הזה.
לחצו על התמונות כדי להגדיל.

יפני בבן יהודה - דודו גבע 01

״יפני בבן יהודה״, 1985. דודו גבע. מתוך הספר ״דרדס במכנס״, אדם מוציאים לאור.

הפרח של ממי

סבתא שלי, ממי, נפטרה ב-24/11/19.
בשנה האחרונה לחייה היא נכנסה לטראנס של רקמה.
היא רקמה תמונות כמו בסרט נע.
תמונות של פרחים, קטנים-קטנים וצבעוניים-צבעוניים.
כל רקמה הוענקה בחגיגיות לבת משפחה אחרת, כל אחת בתורה.
את הרקמה האחרונה שלה היא לא הספיקה לסיים.

הרקמה האחרונה של ממי. פרחים רקומים על תמונה מודפסת

לרגל חגיגות השנה למותה, רקמתי פרח חדש.

את הפרח הענקתי בחגיגיות לדניאלה, בת דודתי שגרה בפרנקפורט.
בקרוב היא תתלה אותו על הקיר אצלה בבית.

להתראות, חלון

הדירה שמולנו עומדת ריקה כבר המון זמן.
חיכינו ביראה לרגע בו מישהו יגיע ויכסח לה את הצורה.
השבוע הגיעו וכיסחו. הספקתי להיפרד מחלון העץ הישיש, מהתריס הנכה ומהמזגן העייף.
בקרוב כל אלה יוחלפו בפרגיות צעירות. אעדכן.

החליקו למעלה ולמטה על התמונה

הדודו השבועי

#5

פעם, בעידן הפרה-היסטורי:

״דינוזאורים בתל אביב״ (פרט), 1992, דודו גבע, פורסם ב״יומן תל אביב״

והיום: