קטגוריה: שירה

יום 47 למלחמה.
בימים האחרונים מצאתי את עצמי מקשיבה שוב ושוב לשיר הזה של פול סיימון.

הרגשתי צורך עז לתרגם את השיר הזה.
מעולם לא תרגמתי טקסט מאנגלית. אז זה תרגום חופשי, אבל רגשי.

אני לא דתייה ולא יודעת אם אני מאמינה באלוהים, אבל השיר הזה חיבר אותי לזהות הירושלמית שלי ממקום רוחני יותר משאי פעם הרגשתי.
נולדתי וגדלתי בירושלים, ממש קרוב לעיר העתיקה. היא אף פעם לא היתה בשבילי מרכז רוחני. אולי כי היא היתה הבית שלי יותר משהיתה כל דבר אחר.
בעקבות המלחמה, ובעזרת השיר הזה, אני מתחילה להתחבר באמת המשמעות שלה כמרכז רוחני שעיניים נשואות אליו. למרות שקשה לי מאוד עם ירושלים וקשה לי מאוד לחזור אליה, אני מנסה לדמיין אותה כמקום שיכול לתת מזור.

ירושלים תמיד היתה אישה. מאז הבגרות בתנ"ך היא נחקקה אצלי כאישה אלמנה, נבגדת, כנועה, נטושה, רמוסה, קורבן לאלימות. ככה:
אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס. 
בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין-לָהּ מְנַחֵם מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ  כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים. 
(מגילת איכה פסוקים א-ב)

השיר של פול סיימון מסתיים בסצנה של יום דין, יום שבו כולנו נצטרך לבוא בפני האלוהים ולתת דין וחשבון על מה שקרה. במלחמה הנוראה, המחשבה על יום הדין הופכת לממשית כל כך.
החברה הישראלית. הממשלה. כולנו נצטרך לעמוד מול ירושלים ולתת את הדין.

בשיר של פול סיימון ירושלים בוכה. ואנחנו גם בוכות, או שבוכות בלי דמעות, כי הדמעות כבר לא מצליחות להשתחל החוצה.
אנחנו מחכות ומחכים לחטופים שיחזרו הביתה. מחכות ומחכים לקצת מזור לכאב האיום של המוות והמלחמה. מסתכלות אל עבר ירושלים הבוכה והמזור לא מגיע. וגם לא השלום.

מילות השיר באנגלית:

Silent eyes
Watching Jerusalem
Make her bed of stones

Silent eyes
No one will comfort her
Jerusalem
Weeps alone

She is sorrow, sorrow
She burns like a flame
And she calls my name

Silent eyes
Burning in the desert sun
Halfway to Jerusalem

And we shall all be called as witnesses
Each and everyone
To stand before the eyes of God
And speak what was done

אני מאמינה גדולה בציון של ימי שנה. הם עוזרים לי לעשות רפלקציה על מה שהייתי ומה שאני עכשיו, מארגנים לי את הרצף.
לפני כמה ימים ציינתי יום שנה עגום במיוחד, עגום ונפלא כמובן, כי ממנו יצאתי לדרך ארוכה ופתלתלה אל עבר מטרה אחת: להרגיש טוב.

ככל שעוברות השנים, הסיפור שאני מספרת לעצמי מחליף בהדרגה את הזיכרון הממשי.
בשביל להרגיש יותר טוב אני משכיחה את הדברים. מנגנון פסיכולוגי מוכר. אני מרככת את המכות, סולחת כביכול. 
ככל שעובר הזמן, התמונות הולכות ומיטשטשות. חברים, בנות משפחה, תמונות, הודעות טקסט והתכתבויות מייל מעלות מולי את ה״עובדות״ ההיסטוריות, ולרגע מבעד לשכבות שהנחתי, אני מצליחה לגעת שוב בכאב של העבר.

לפני כמה ימים, בתוך התכתבויות הוואטסאפ מתקופה עגומה של לב מנופץ, מצאתי התכתבות עם אמא שלי שביקשה שאשלח לה את השיר ״פורטרט״ של דליה רביקוביץ. שלחתי לה את השיר וכתבתי לה שאקרא אותו אחר כך, הייתי נסערת מדי בזמנו. בפשפוש הנוכחי מצאתי אותו שוב ומצאתי את עצמי בתוכו.

הדיכאון הוא חלק בלתי נפרד מחיי, מאז ומתמיד. עובר במשפחה. עובר גם אליי. הפחד ממנו תמיד נוכח, ולכן גם ההדחקה היא פעולת-מנע. בשנים האחרונות חוויתי דיכאון במופעים שונים, לא איזה משהו יוצא מגדר הרגיל, אבל כזה שמעיק וחונק את החיים. ניסיתי להמשיך בכל הכוח, כיווצתי שרירים. כאב לי הגוף וכאבה לי הנפש. 

עכשיו, כשאני מרגישה קצת יותר שלמה ממה שהייתי פעם, כשאני מנסה להרפות את הכיווץ, אני נזכרת לפעמים בתהומות שלי. הרצון לוניל, כמו שדליה רביקוביץ כותבת, לא נעלם. אני עושה מה שאפשר כדי להתחמם. באופן כללי המצב משתפר. אבל גם כשהמצב משתפר, חשוב לי להיזכר בתקופות העגומות, עד כמה שאני יכולה מבלי להישאב. רק לבקר שם ולהמשיך הלאה.

אתמול הייתי בירושלים, אחרי הימנעות ארוכה.
רק שלוש שעות. גם זה היה קצת מעבר ליכולותיי.
חזרתי לתל אביב לחפש חנייה.

היום נזכרתי בשיר הזה של לאה גולדברג.
השיר נכתב על תל אביב אבל גם נכתב עליי.

למיטיבות לכת: הלחן המופתי של סשה ארגוב.