רחמים עצמיים

לאחרונה אני מרחמת על עצמי לא מעט.
לפעמים אני אפילו מרחמת על עצמי על זה שאני מרחמת על עצמי.

בתוך מסע הרחמים העצמיים נזכרתי בשיר הזה של יונה וולך על קורנליה, שתמיד חשבה שעושים לה כי היא קורנליה.

קראתי פרשנות יפה על המילה ״פריחה״ בשיר.
קורנליה הולכת עם השד לקטוף סרפדים. השד עוזב אותה והיא נשארת עם הפריחה. הפריחה היא גם פריחת הסרפדים וגם הפריחה שגורמים הסרפדים. הפריחה הופכת אותה ל״שדה אדומה״ כביכול, והאנשים עושים לה כי הם חושבים שהיא שדה אדומה, אבל היא חושבת שהם עושים לה כי היא קורנליה.
מה אני עושה שגורם לאנשים לעשות לי? האם האופן שבו אני ״עושה״ (או מסתכלת) על העולם גורם לעולם ״לעשות״ לי? כנראה שכן.

למיטיבות לכת: יונה וולך מקריאה את השיר (מתוך הסרט ״7 הסלילים של יונה וולך״ של הבמאי יאיר קדר).

והשיר בלחן הנהדר של שמעון גלבץ מתוך האלבום המדהים ״בציר טוב״.