חלמתי שיש סרט נורווגי של תשע שעות, כזה סרט קאלט מאוד מאוד אוונגרדי.
בסרט רואים נהר רחב מאוד שנמצא בלב יער מושלג ובנהר זורם דם.
עדת המעריצים של הסרט, שאני חלק ממנה, נפגשת להקרנה חגיגית של הסרט. בהקרנה כל הקהל חותך את עצמו ומדמם יחד, כאילו לתוך הנהר שרואים בסרט, סטייל מופע האימים של רוקי. איזה טקס פגאני כלשהו של דימום קבוצתי.
אני חותכת את הבטן התחתונה שלי, בצד שמאל איפה שאחת הצלקות של הניתוח. אבל אני מרגישה שאני לא רוצה, שאני מדממת וממש לא רוצה. והדם נשפך ממני ואני חלשה וזה לא בא לי טוב. אני אפילו לא מעריצה כזאת גדולה של הסרט הזה.
ככה החלום נגמר.
בינואר עברתי ניתוח להזזת כלי דם שחסם לי את הכליה השמאלית.
הניתוח עבר בהצלחה והעבירו אותי לחדר התאוששות. לחץ הדם שלי לא התייצב במשך חמש שעות. הייתי שרויה במצב של בין הכרה לעילפון והרגשתי כאילו אני צריכה לשירותים, כאילו שלפוחית השתן לוחצת לי. אמרתי את זה שוב ושוב לאח שהיה איתי בחדר, חצי מעולפת. הוא אמר שיש לי קטטר ושאני יכולה פשוט לשחרר, אבל השחרור הזה לא עזר. באיזה שהוא שלב אבא שלי נכנס לחדר והיה מאוד לחוץ ודרש הסברים, דרש להיות לידי ואני הרגעתי אותו ואת האח שניסה להסביר לו שהוא צריך לצאת מחדר ההתאוששות. והרגשתי כל הזמן שאני צריכה להשתין. הרגשתי את הבטן שלי פועמת חזק ולא הצלחתי להתרוקן.
אחרי חמש שעות כאלה החזירו אותי לחדר ניתוח וניתחו אותי שוב. מסתבר שבניתוח הראשון נפגע כלי דם בחלל הבטן וגרם לדימום פנימי, וזאת היתה הפעימה הזאת.
עכשיו אני בסדר. מתחילה לעבד את החוויות. המשך יבוא…
נעמה שוחט | Naama Shohet 