מחזקת זוגית

הייתי רוצה שתהיה כזאת ״מחזקת זוגית״.
כמו מטפלת זוגית, אבל כזאת שזוגות הולכים אליה רק בשביל לקבל חיזוקים.

פגישה הייתה הולכת ככה:
אנחנו מספרים לה על ההצלחות שלנו כזוג.
על טיול ארוך ונעים בעיר. על שקנינו שואב אבק. על שהכנו יחד ארוחת ערב וישבנו מחובקים על הספה.

ואז נגמרים הדברים הטובים.
אז אנחנו מספרים על הפעם שלא הדלקנו את הדוד. על השיחה המתישה באמצע הרחוב. על שלפעמים זה פשוט כל כך קשה, בלתי אפשרי. ואנחנו בוכים. והיא בוכה איתנו.

אנחנו מקנחים את האפים, מספיגים את הדמעות.
היא מסתכלת עלינו בעיניים מבריקות וידיים רועדות ואומרת-
וואו, תשמעו, כל הכבוד לכם. כל הכבוד לכם שאתם בונים בית. כל הכבוד שאתם נלחמים יום יום על היחסים שלכם. שאתם משקיעים באהבה.
כל הכבוד שאתם לא מוותרים. בימינו זה דבר ממש לא מובן מאליו, לא לוותר.״

אחרי הפגישה אנחנו חוזרים הביתה ברגל, לאט. בבית אנחנו שואבים אבק, מכינים ארוחת ערב ויושבים מחובקים על הספה עד 1:00 בלילה.

״שלושה דברים שהלכו לאיבוד״ בפסטיבל הקולנוע ירושלים

פסטיבל ירושלים נפתח היום.
"שלושה דברים שהלכו לאיבוד" משתתף בתחרות הקולנוע הקצר.
הסרט זמין לצפייה בחינם מהיום ועד ה-20.12, באתר הפסטיבל. אשמח שתצפו בו.

לצפייה לחצו כאן

ואחרי הלינק-עוד כמה דברים שהיה חשוב לי לחלוק בעניין ז'אנרים, פסטיבלים ויצירה "ניסיונית".

בתחרות הקולנוע הקצר של פסטיבל ירושלים משתתפים סרטים של תותחות כבדות בעולם הקולנוע הישראלי.
נראה לי שכבר מותר לגלות שבזמנו, הסרט התקבל גם לתחרות הקולנוע הניסיוני הנהדרת של הפסטיבל.
הסרטים שלי הם, מה שנקרא בעולמנו הבינארי, ניסיוניים, ולכן הם לא מתקבלים לפסטיבלים של קולנוע דוקומנטרי, ולא של קולנוע עלילתי, ולא של אנימציה.
כשהם מוצגים בגלריות יש שמצקצקים ואומרים שהם לא שייכים לעולם האמנות החזותית.
בקיצור- לא פה, לא פה, לא פה.

והנה, פעם ראשונה שהסרט התקבל לתחרות ראשית כסרט דוקומנטרי.
הייתי צריכה לעשות בחירה סטייל בחירתה של סופי, ולבחור באיזה תחרות להציג את הסרט. הלכתי על הבחירה הכביכול לא-אסטרטגית: לשים סרט מוזר בין מלא סרטים עם ז'אנר ברור.
בשיא הדרמטיות (ואין מה לעשות, השנה הזאת דרמטית אז מותר), אני חושבת שזה ניצחון קטן שלי כיוצרת קולנוע ניסיוני.

אז שוב. תודה רבה לכל מי שהיה והייתה איתי בעשייה של הסרט הזה.
תודה למחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, מחלקה שמטפחת פנינים א-בינאריות.
וכמובן, לסבתא שלי היקרה, שאם הייתה בחיים הייתה קוראת את זה ומגיבה לי כאן באנגלית. אני אוהבת אותך כל כך.

הנה תמונה שלנו מצילומי הסרט. כמובן שלא הייתי מרוצה אז צילמנו אח״כ מחדש, עשרה טייקים לפחות.

הדודו השבועי

#1

אחת לשבוע אעלה לכאן מיצירותיו של אבי הרוחני, דודו גבע זצ״ל.
הפוסט הראשון בפינה מוקדש לצחי פרבר היקר.

הכירו את יוסף ואחיו

מתוך ״ספר מגוחך״ (1981), דודו גבע וקובי ניב, פורסם במקור כקומיקס שבועי בשבועון ״העיר״ של תל אביב

עשר נקודות על How To With John Wilson

1/

How To With John Wilson (בלשון הקודש: ״המדריך לחיים בניו יורק״) היא סדרה דוקומנטרית בת שישה פרקים שעלתה לשידור בHBO בנובמבר האחרון. 

2/

ג׳ון ווילסון הוא דוקומנטריסט שעבד פעם עבור חוקר פרטי. כחלק מהעבודה הוא צפה בשעות רבות של חומרים מצולמים וניסה למצוא בהם פרטי מידע.

3/

הסדרה היא יומן-וידאו-קומי-טרגי. הפרקים מורכבים מטונות של צילומים שווילסון (וצלמי השלמה) צילמו תוך כדי שוטטות ברחובות ניו יורק ומחוצה לה, הצילומים מלווים בקריינות א-כריזמטית מפי ווילסון עצמו. 

טריילר

4/

קריינות היא אלמנט שמלווה את הקולנוע הדוקומנטרי מימים ימימה. הקריינות הכמעט-אגבית ומהוססת של ווילסון היא אנטי-תזה לקריינות הסמכותית שאנחנו מכירות מסרטים דוקומנטריים ״רגילים״.

5/

בדומה לסרטים דוקומנטריים רבים, גם כאן התסריט נבנה תוך כדי עריכת החומרים המצולמים. הקריינות נבנית יחד עם הצילומים ונוצר זרם תודעה אסוציאטיבי אבל מתוסרט בקפידה. כל פרק הוא מסע שוטטות מסוג אחר, שמתחיל מנקודה א׳ ומסתיים בנקודה Z.
בשוטטות כמו בשוטטות, לא ברור תמיד איך הגענו לאן שהגענו, אבל גילינו הרבה דברים בדרך.

6/

בכל פרק אנחנו צוללות עוד קצת לתוך העומקים של ווילסון, מענייני היום-יום שלו אל תוך הבדידות והפחדים שלו. 

7/

התחושה האגבית שמלווה את הסדרה היא בעיניי אמירה ביקורת על רוח-הזמן.
באחד מפרקי הסדרה ווילסון חושף ששנים עבד כצלם פרסומות בסגנון ערוץ הקניות. זה מעניין כי יש משהו בסדרה הזו שהוא האנטי-פרסומת האולטימטיבי.
הבליל החזותי של ניו יורק, והנסיון האינדיבידואלי של ווילסון להתבטא דרכו, היא ביקורת תרבות מאוד יעילה על הכוחות המניעים של העולם (כסףףף) ועלינו בתוכו. 

מתוך הסדרה

8/

האמת שהסדרה הזאת ממש מוזרה בנוף הטלויזיוני. תהיתי איך דבר כזה מגיע למיינסטרים של HBO.
בשתי מילים: מפיק בפועל.
בעוד שתי מילים: נת׳ן פילדר, תותח בתחום הקרינג׳-קומדי (מסתבר שככה קוראים לזה).
באמתחתו של פילדר בין היתר נמצא תכנית מצליחה בקומדי סנטרל, בה הוא מטריל אנשים ובתי עסק.
בנוסף לזה, הוא ביים גם שני פרקים מהסדרה המשוגעת ״מי זו אמריקה״ של סשה ברון כהן. בקיצור, הבנו.

(שתבינו את הבנאדם: אם תלחצו כאן תוכלו לראות איך סרטון מייקינג אוף תמים של הסדרה תופס תפנית והופך לסרטון קידום עצמי של פילדר בו הוא מתגאה בזה שהוא משכן אצלו בבית ארבעה מתבגרים ומפתח אותם כטאלנטים של אפליקציית טיקטוק. אולי הוא צוחק עלינו בעצם?)

9/

בניגוד ליצירותיו של פילדר, How To With John Wilson היא יצירה פחות בוטה, יותר בגובה העיניים. ווילסון נותן לנו את עצמו בנדיבות ובכנות. הוא בסך הכל שלומפר חרוץ, כמוני כמוך. אני באמת מאמינה לו.

10/

בקיצור. הבן אדם הזה הוא אני עם יותר תושייה ובטחון עם המצלמה, עם חדוות יצירה מעוררת השראה ובעיקר עם המון הומור. כמו כל אמן, הוא בסך הכל לוקח דברים שלא אמורים לעניין אף אחד וגורם לנו להתעניין בהם יחד איתו, וזה מרגש לראות יצירה כזאת.


אסוציאציה למיטיבות לכת

אם חומרי ארכיון וסרטי יומן אישיים הם הלחם והחמאה שלכן, ממליצה לכן להכיר את אלן ברלינר, יוצר דוקומנטרי מקסים שהסרטים שלו הם עירוב בין יומנים אישיים לבין כמויות של חומרי ארכיון ישנים שאסף במהלך השנים. 
לדוגמה- הסרט (Wide Awake (2005, בו מסופר על המסע שלו לפתרון בעיית נדודי השינה ממנה הוא סובל. 
קטע קצר כאן
הסרט המלא כאן

מכונת כביסה

פעם הצפתי את הבית במים המג׳וייפים של מכונת הכביסה.
כשהתחילה הסחיטה, המים המלוכלכים יצאו במהירות מצינור הניקוז והציפו את כל המטבח.
לקח שעות לנקות.

בגדים נכנסים מלוכלכים למכונה. עוברים ניקוי.
הסחיטה מוציאה את כל המים המלוכלכים.
הבגדים הנקיים יוצאים מהמכונה ומפנים מקום לבגדים אחרים.
הכל בתנועה מעגלית.

החיים קורים. רעיונות מגיעים. 
העשייה מוציאה את הרעיונות החוצה. 
הראש מתנקה, מפנה מקום לרעיונות חדשים. 
רעיונות חדשים נכנסים, וחוזר חלילה. בתנועה מעגלית.

בארבע השנים שלי בבצלאל חזרתי וחזרתי לדימוי הזה בעבודות שלי:

לפעמים הרעיונות שבראש הם סתם ג׳יפה. לפעמים הם לא.
לפעמים, אפילו שהוצאתי החוצה, אני לא מרגישה נקייה ומשוחררת. 
אני מתחילה לבכות שאי אפשר לקחת בחזרה את כל מה שכבר הוצאתי. 
אבל כשרעיונות מתערבלים לי במוח שוב ושוב בלי לצאת לשום מקום, אני משתגעת. לאט אבל בטוח.
לכן פתחתי את הבלוג הזה.

כדי שיהיה לי מקום שאוכל לסחוט אליו את המים.
כדי שאפסיק לבקר כל מילה שיוצאת לי מהפה.
ותכל׳ס, כדי שתהיו איתי ותקראו. אפילו קצת, מדי פעם.

מחכה לכן!

נספח למיטיבות לכת

שוט לא ערוך מתוך צילומי הסרט ״שלושה דברים שהלכו לאיבוד״. מעט ארוך. מהפנט בעיניי.

השוט צולם במפעל ״נייר חדרה״. 
במיכל ענק מערבלים מים רותחים עם תאית לבנה. 
העיסה נשאבת אל תוך המיכל. המים עוברים ניקוז ואידוי, התאית נשארת.
זה מאוד דומה לכביסה. אבל נדבר על זה כבר אחר כך.