#5
פעם, בעידן הפרה-היסטורי:

״דינוזאורים בתל אביב״ (פרט), 1992, דודו גבע, פורסם ב״יומן תל אביב״
והיום:

פעם, בעידן הפרה-היסטורי:
״דינוזאורים בתל אביב״ (פרט), 1992, דודו גבע, פורסם ב״יומן תל אביב״
והיום:
שלושה עצים שאהבתי השבוע.
העץ שהכי נגע בלבי הוא עץ מספר 3, שלא ברור אם רק נולד או רק נגדע. בא לי להאמין שרק נולד.
מוזמנות לכתוב לי בתגובות איזה עץ הכי נגע בליבכן, ולמה.
עקרונות
מתוך ״ספר מגוחך״ (1981), דודו גבע וקובי ניב, פורסם במקור כקומיקס שבועי בשבועון ״העיר״ של תל אביב
מתן יאיר ואביו, מתוך הסרט ״רשום לך בת.ז. שאני אבא שלך״ (2008)
המפגש הראשון שלי עם מתן יאיר התרחש בתקופה בה הייתי משוטטת בvod וצופה בכל סרט ישראלי שנראה לי סבבה. אז צפיתי בסרט השני שלו, ״פיגומים״ (2017).
זה היה סרט עלילתי מקסים ורגיש על יחסים בין מורה לתלמידיו.
המפגש השני שלי עם מתן יאיר הסרט התרחש בתקופה בה עבדתי כמקרינה בסינמטק ירושלים, אז יצא הסרט השלישי שלו, ״בגרות״ (2019).
לפני כל סרט הייתי מקרינה טריילרים, בינהם היה הטריילר ל״בגרות״. הצפייה בו ממש הביכה אותי. איכות המשחק לא התאימה לדרמה שהטריילר ניסה להעביר. חשבתי שבטח מדובר בפארסה קולנועית.
הטריילר הפרובלמטי
מונעת ממבוכת הטריילר, צפיתי בסרט באחת המשמרות שלי בסינמטק. אני די בטוחה שבכיתי רוב הסרט. להפתעתי הרבה זה היה אחד הסרטים היפים שראיתי. צפיתי בו פעמיים או שלוש.
כמו קודמו, גם זה היה סרט עלילתי מקסים ורגיש על יחסים בין מורה לתלמידיו ובין המורה לאבא שלו.
עלילתי, אבל לא לגמרי. ב״בגרות״, מתן יאיר ואבא שלו, מרדכי, הופיעו בסרט בתפקיד עצמם.
הצלחתי להסביר לעצמי את המבוכה שחוויתי מהצפייה בטריילר: הסרט הוא סרט עלילתי עם נופך דוקומנטרי ודקויות עדינות שפשוט לא מצליחות לעבור בטריילר כזה. (פה זה כתוב ממש יפה אבל אני די כועסת על הטריילר הזה עד היום).
המפגש השלישי שלי עם מתן יאיר התרחש לפני שבוע, אז נתקלתי בפוסט בקבוצת פייסבוק.
מישהי ביקשה לינק לצפייה בסרטו הראשון של יאיר, שלא הכרתי, ״רשום לך בת.ז. שאני אבא שלך״ (2008).
זה היה סרט דוקומנטרי על היחסים המורכבים בין מתן יאיר לאבא שלו שעזב את הבית. בלי עניין המורה הפעם.
פוסטר הסרט
אלוהים אדירים כמה יפה הסרט הזה. כמה פשוט, כמה אמיתי, כמה עצוב, כמה שמח. בבקשה תראו את הסרט הזה.
(אל תדאגו, לינקים להכל בסוף הפוסט).
מתן יאיר הוא יוצר קולנוע שהגיע מהמילה הכתובה. דרכו המקצועית התחילה מתארים בהיסטוריה ובמחקר תרבות והמשיכה ללימודי תסריטאות בסם שפיגל ובתואר שני נוסף בחוג לקולנוע באונ׳ ת״א.
יאיר עבד שנים כמורה בבית ספר תיכון וגם כמורה פרטי. כבר בלימודיו האקדמיים חקר את התנהגותם של בני נוער. באמתחתו גם שני רומנים שכתב, העוסקים באותו נושא.
הרומן האחרון שלו, ״פחות קוצים״ שיצא ב2019 (איך הוא מספיק הכל), מועמד לפרס ספיר.
״רשום לך בת.ז. שאני אבא שלך״ (2008) הוא, כאמור, סרטו הראשון.
״פיגומים״ (2017) הוא סרטו השני. את דמותו של הנער אשר לקס, גיבור הסרט, משחק אשר לקס בעצמו, שהיה תלמיד של יאיר.
״בגרות״ (2019) הוא סרטו השלישי. את דמותם של גיבורי הסרט, המורה ואביו, משחקים מתן יאיר ואביו מרדכי.
מתן יאיר ואביו, מתוך הסרט ״בגרות״ (2019)
בשבוע שעבר עלתה בכאן 11 סדרת דרמה חדשה שביים יאיר, ״אחד על אחד״.
עוד מוקדם לחוות דעה על הסדרה, אבל גם היא סדרה עלילתית שמשולבים בה שחקנים שבעבר היו תלמידים של יאיר.
אם תצפו בסרט ״רשום לך בת.ז. שאני אבא שלך״ ואז תצפו בסדרה, תוכלו לשים לב ששזורים בה משפטים מהסרט. מאוד מוזר ומאוד מעניין לשים לב לגלגולים שעוברים על הטקסט.
אחת הדאגות השכיחות שמקננות בליבם של אמנים היא הדאגה הנצחית ל״איך לא לחזור על עצמי״.
יצירתו של מתן יאיר, גם הכתובה וגם הקולנועית, היא יצירה אוטוביוגרפית שלא חוששת לחזור על עצמה. תכלס, הבנאדם מספר את אותו סיפור שוב ושוב במשך שנים. כל היצירה שלו מסתכמת במשפט הבא: ״הייתי מורה בבית ספר ואני כועס על אבא שלי שעזב אותי.״
אם מסתכלות על היצירה הקולנועית שלו באופן כרונולוגי, אפשר לראות בבירור את השורשים הדוקומנטריים שנמצאים בבסיס של העשייה העלילתית המאוחר יותר.
מקסים בעיניי לראות איך אותו סיפור, שהוא סיפור חייו, תופס צורה טיפה שונה בכל פעם.
מעבר לזה שהבימוי של יאיר הוא בימוי מאוד נוגע, הבחירה לעבוד עם non-actors (שחקנים לא מקצועיים), ויותר מזה-שחקנים שיש לו איתם קשר אישי והיו תלמידים שלו בעבר, היא בחירה אמיצה. היא דורשת מהצופה להיות יותר סבלנית ולהתגבר על ה״חריקות״ במשחק.
לדעתי החריקות האלה הן פתח לאמת שמאחורי ההצגה העלילתית.
ובכלל, מתן יאיר בעצמו הוא דמות מרתקת ומרגשת בפני עצמה.
ראיון של מתן יאיר אצל קובי מידן בתכנית ״סוכן תרבות״ (דקה 21:00). שימו לב איך הטיקים של אבא שלו עברו אליו.
לצפייה בסרט ״רשום לך בת.ז. שאני אבא שלך״ לחצו כאן (חינם)
לצפייה בסרט ״פיגומים״ ובסרט ״בגרות״ לחצו כאן (בעלות 15 ש״ח לצפייה)
לצפייה בסדרה ״אחד על אחד״ לחצו כאן (חינם)
מאין הגיע הקקטוס
מתוך ״ספר מגוחך״ (1981), דודו גבע וקובי ניב, פורסם במקור כקומיקס שבועי בשבועון ״העיר״ של תל אביב
אסור לאבד את התקווה, יקירתי
מתוך ״ספר מגוחך״ (1981), דודו גבע וקובי ניב, פורסם במקור כקומיקס שבועי בשבועון ״העיר״ של תל אביב
הייתי רוצה שתהיה כזאת ״מחזקת זוגית״.
כמו מטפלת זוגית, אבל כזאת שזוגות הולכים אליה רק בשביל לקבל חיזוקים.
פגישה הייתה הולכת ככה:
אנחנו מספרים לה על ההצלחות שלנו כזוג.
על טיול ארוך ונעים בעיר. על שקנינו שואב אבק. על שהכנו יחד ארוחת ערב וישבנו מחובקים על הספה.
ואז נגמרים הדברים הטובים.
אז אנחנו מספרים על הפעם שלא הדלקנו את הדוד. על השיחה המתישה באמצע הרחוב. על שלפעמים זה פשוט כל כך קשה, בלתי אפשרי. ואנחנו בוכים. והיא בוכה איתנו.
אנחנו מקנחים את האפים, מספיגים את הדמעות.
היא מסתכלת עלינו בעיניים מבריקות וידיים רועדות ואומרת-
וואו, תשמעו, כל הכבוד לכם. כל הכבוד לכם שאתם בונים בית. כל הכבוד שאתם נלחמים יום יום על היחסים שלכם. שאתם משקיעים באהבה.
כל הכבוד שאתם לא מוותרים. בימינו זה דבר ממש לא מובן מאליו, לא לוותר.״
אחרי הפגישה אנחנו חוזרים הביתה ברגל, לאט. בבית אנחנו שואבים אבק, מכינים ארוחת ערב ויושבים מחובקים על הספה עד 1:00 בלילה.
פסטיבל ירושלים נפתח היום.
"שלושה דברים שהלכו לאיבוד" משתתף בתחרות הקולנוע הקצר.
הסרט זמין לצפייה בחינם מהיום ועד ה-20.12, באתר הפסטיבל. אשמח שתצפו בו.
ואחרי הלינק-עוד כמה דברים שהיה חשוב לי לחלוק בעניין ז'אנרים, פסטיבלים ויצירה "ניסיונית".
בתחרות הקולנוע הקצר של פסטיבל ירושלים משתתפים סרטים של תותחות כבדות בעולם הקולנוע הישראלי.
נראה לי שכבר מותר לגלות שבזמנו, הסרט התקבל גם לתחרות הקולנוע הניסיוני הנהדרת של הפסטיבל.
הסרטים שלי הם, מה שנקרא בעולמנו הבינארי, ניסיוניים, ולכן הם לא מתקבלים לפסטיבלים של קולנוע דוקומנטרי, ולא של קולנוע עלילתי, ולא של אנימציה.
כשהם מוצגים בגלריות יש שמצקצקים ואומרים שהם לא שייכים לעולם האמנות החזותית.
בקיצור- לא פה, לא פה, לא פה.
והנה, פעם ראשונה שהסרט התקבל לתחרות ראשית כסרט דוקומנטרי.
הייתי צריכה לעשות בחירה סטייל בחירתה של סופי, ולבחור באיזה תחרות להציג את הסרט. הלכתי על הבחירה הכביכול לא-אסטרטגית: לשים סרט מוזר בין מלא סרטים עם ז'אנר ברור.
בשיא הדרמטיות (ואין מה לעשות, השנה הזאת דרמטית אז מותר), אני חושבת שזה ניצחון קטן שלי כיוצרת קולנוע ניסיוני.
אז שוב. תודה רבה לכל מי שהיה והייתה איתי בעשייה של הסרט הזה.
תודה למחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, מחלקה שמטפחת פנינים א-בינאריות.
וכמובן, לסבתא שלי היקרה, שאם הייתה בחיים הייתה קוראת את זה ומגיבה לי כאן באנגלית. אני אוהבת אותך כל כך.
הנה תמונה שלנו מצילומי הסרט. כמובן שלא הייתי מרוצה אז צילמנו אח״כ מחדש, עשרה טייקים לפחות.
אחת לשבוע אעלה לכאן מיצירותיו של אבי הרוחני, דודו גבע זצ״ל.
הפוסט הראשון בפינה מוקדש לצחי פרבר היקר.
מתוך ״ספר מגוחך״ (1981), דודו גבע וקובי ניב, פורסם במקור כקומיקס שבועי בשבועון ״העיר״ של תל אביב
How To With John Wilson (בלשון הקודש: ״המדריך לחיים בניו יורק״) היא סדרה דוקומנטרית בת שישה פרקים שעלתה לשידור בHBO בנובמבר האחרון.
ג׳ון ווילסון הוא דוקומנטריסט שעבד פעם עבור חוקר פרטי. כחלק מהעבודה הוא צפה בשעות רבות של חומרים מצולמים וניסה למצוא בהם פרטי מידע.
הסדרה היא יומן-וידאו-קומי-טרגי. הפרקים מורכבים מטונות של צילומים שווילסון (וצלמי השלמה) צילמו תוך כדי שוטטות ברחובות ניו יורק ומחוצה לה, הצילומים מלווים בקריינות א-כריזמטית מפי ווילסון עצמו.
טריילר
קריינות היא אלמנט שמלווה את הקולנוע הדוקומנטרי מימים ימימה. הקריינות הכמעט-אגבית ומהוססת של ווילסון היא אנטי-תזה לקריינות הסמכותית שאנחנו מכירות מסרטים דוקומנטריים ״רגילים״.
בדומה לסרטים דוקומנטריים רבים, גם כאן התסריט נבנה תוך כדי עריכת החומרים המצולמים. הקריינות נבנית יחד עם הצילומים ונוצר זרם תודעה אסוציאטיבי אבל מתוסרט בקפידה. כל פרק הוא מסע שוטטות מסוג אחר, שמתחיל מנקודה א׳ ומסתיים בנקודה Z.
בשוטטות כמו בשוטטות, לא ברור תמיד איך הגענו לאן שהגענו, אבל גילינו הרבה דברים בדרך.
בכל פרק אנחנו צוללות עוד קצת לתוך העומקים של ווילסון, מענייני היום-יום שלו אל תוך הבדידות והפחדים שלו.
התחושה האגבית שמלווה את הסדרה היא בעיניי אמירה ביקורת על רוח-הזמן.
באחד מפרקי הסדרה ווילסון חושף ששנים עבד כצלם פרסומות בסגנון ערוץ הקניות. זה מעניין כי יש משהו בסדרה הזו שהוא האנטי-פרסומת האולטימטיבי.
הבליל החזותי של ניו יורק, והנסיון האינדיבידואלי של ווילסון להתבטא דרכו, היא ביקורת תרבות מאוד יעילה על הכוחות המניעים של העולם (כסףףף) ועלינו בתוכו.
מתוך הסדרה
האמת שהסדרה הזאת ממש מוזרה בנוף הטלויזיוני. תהיתי איך דבר כזה מגיע למיינסטרים של HBO.
בשתי מילים: מפיק בפועל.
בעוד שתי מילים: נת׳ן פילדר, תותח בתחום הקרינג׳-קומדי (מסתבר שככה קוראים לזה).
באמתחתו של פילדר בין היתר נמצא תכנית מצליחה בקומדי סנטרל, בה הוא מטריל אנשים ובתי עסק.
בנוסף לזה, הוא ביים גם שני פרקים מהסדרה המשוגעת ״מי זו אמריקה״ של סשה ברון כהן. בקיצור, הבנו.
(שתבינו את הבנאדם: אם תלחצו כאן תוכלו לראות איך סרטון מייקינג אוף תמים של הסדרה תופס תפנית והופך לסרטון קידום עצמי של פילדר בו הוא מתגאה בזה שהוא משכן אצלו בבית ארבעה מתבגרים ומפתח אותם כטאלנטים של אפליקציית טיקטוק. אולי הוא צוחק עלינו בעצם?)
בניגוד ליצירותיו של פילדר, How To With John Wilson היא יצירה פחות בוטה, יותר בגובה העיניים. ווילסון נותן לנו את עצמו בנדיבות ובכנות. הוא בסך הכל שלומפר חרוץ, כמוני כמוך. אני באמת מאמינה לו.
בקיצור. הבן אדם הזה הוא אני עם יותר תושייה ובטחון עם המצלמה, עם חדוות יצירה מעוררת השראה ובעיקר עם המון הומור. כמו כל אמן, הוא בסך הכל לוקח דברים שלא אמורים לעניין אף אחד וגורם לנו להתעניין בהם יחד איתו, וזה מרגש לראות יצירה כזאת.
אם חומרי ארכיון וסרטי יומן אישיים הם הלחם והחמאה שלכן, ממליצה לכן להכיר את אלן ברלינר, יוצר דוקומנטרי מקסים שהסרטים שלו הם עירוב בין יומנים אישיים לבין כמויות של חומרי ארכיון ישנים שאסף במהלך השנים.
לדוגמה- הסרט (Wide Awake (2005, בו מסופר על המסע שלו לפתרון בעיית נדודי השינה ממנה הוא סובל.
קטע קצר כאן
הסרט המלא כאן