תגית: אמנות

אני מאמינה גדולה בציון של ימי שנה. הם עוזרים לי לעשות רפלקציה על מה שהייתי ומה שאני עכשיו, מארגנים לי את הרצף.
לפני כמה ימים ציינתי יום שנה עגום במיוחד, עגום ונפלא כמובן, כי ממנו יצאתי לדרך ארוכה ופתלתלה אל עבר מטרה אחת: להרגיש טוב.

ככל שעוברות השנים, הסיפור שאני מספרת לעצמי מחליף בהדרגה את הזיכרון הממשי.
בשביל להרגיש יותר טוב אני משכיחה את הדברים. מנגנון פסיכולוגי מוכר. אני מרככת את המכות, סולחת כביכול. 
ככל שעובר הזמן, התמונות הולכות ומיטשטשות. חברים, בנות משפחה, תמונות, הודעות טקסט והתכתבויות מייל מעלות מולי את ה״עובדות״ ההיסטוריות, ולרגע מבעד לשכבות שהנחתי, אני מצליחה לגעת שוב בכאב של העבר.

לפני כמה ימים, בתוך התכתבויות הוואטסאפ מתקופה עגומה של לב מנופץ, מצאתי התכתבות עם אמא שלי שביקשה שאשלח לה את השיר ״פורטרט״ של דליה רביקוביץ. שלחתי לה את השיר וכתבתי לה שאקרא אותו אחר כך, הייתי נסערת מדי בזמנו. בפשפוש הנוכחי מצאתי אותו שוב ומצאתי את עצמי בתוכו.

הדיכאון הוא חלק בלתי נפרד מחיי, מאז ומתמיד. עובר במשפחה. עובר גם אליי. הפחד ממנו תמיד נוכח, ולכן גם ההדחקה היא פעולת-מנע. בשנים האחרונות חוויתי דיכאון במופעים שונים, לא איזה משהו יוצא מגדר הרגיל, אבל כזה שמעיק וחונק את החיים. ניסיתי להמשיך בכל הכוח, כיווצתי שרירים. כאב לי הגוף וכאבה לי הנפש. 

עכשיו, כשאני מרגישה קצת יותר שלמה ממה שהייתי פעם, כשאני מנסה להרפות את הכיווץ, אני נזכרת לפעמים בתהומות שלי. הרצון לוניל, כמו שדליה רביקוביץ כותבת, לא נעלם. אני עושה מה שאפשר כדי להתחמם. באופן כללי המצב משתפר. אבל גם כשהמצב משתפר, חשוב לי להיזכר בתקופות העגומות, עד כמה שאני יכולה מבלי להישאב. רק לבקר שם ולהמשיך הלאה.