קטגוריה: סתם כותבת

יום 47 למלחמה.
בימים האחרונים מצאתי את עצמי מקשיבה שוב ושוב לשיר הזה של פול סיימון.

הרגשתי צורך עז לתרגם את השיר הזה.
מעולם לא תרגמתי טקסט מאנגלית. אז זה תרגום חופשי, אבל רגשי.

אני לא דתייה ולא יודעת אם אני מאמינה באלוהים, אבל השיר הזה חיבר אותי לזהות הירושלמית שלי ממקום רוחני יותר משאי פעם הרגשתי.
נולדתי וגדלתי בירושלים, ממש קרוב לעיר העתיקה. היא אף פעם לא היתה בשבילי מרכז רוחני. אולי כי היא היתה הבית שלי יותר משהיתה כל דבר אחר.
בעקבות המלחמה, ובעזרת השיר הזה, אני מתחילה להתחבר באמת המשמעות שלה כמרכז רוחני שעיניים נשואות אליו. למרות שקשה לי מאוד עם ירושלים וקשה לי מאוד לחזור אליה, אני מנסה לדמיין אותה כמקום שיכול לתת מזור.

ירושלים תמיד היתה אישה. מאז הבגרות בתנ"ך היא נחקקה אצלי כאישה אלמנה, נבגדת, כנועה, נטושה, רמוסה, קורבן לאלימות. ככה:
אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס. 
בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין-לָהּ מְנַחֵם מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ  כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים. 
(מגילת איכה פסוקים א-ב)

השיר של פול סיימון מסתיים בסצנה של יום דין, יום שבו כולנו נצטרך לבוא בפני האלוהים ולתת דין וחשבון על מה שקרה. במלחמה הנוראה, המחשבה על יום הדין הופכת לממשית כל כך.
החברה הישראלית. הממשלה. כולנו נצטרך לעמוד מול ירושלים ולתת את הדין.

בשיר של פול סיימון ירושלים בוכה. ואנחנו גם בוכות, או שבוכות בלי דמעות, כי הדמעות כבר לא מצליחות להשתחל החוצה.
אנחנו מחכות ומחכים לחטופים שיחזרו הביתה. מחכות ומחכים לקצת מזור לכאב האיום של המוות והמלחמה. מסתכלות אל עבר ירושלים הבוכה והמזור לא מגיע. וגם לא השלום.

מילות השיר באנגלית:

Silent eyes
Watching Jerusalem
Make her bed of stones

Silent eyes
No one will comfort her
Jerusalem
Weeps alone

She is sorrow, sorrow
She burns like a flame
And she calls my name

Silent eyes
Burning in the desert sun
Halfway to Jerusalem

And we shall all be called as witnesses
Each and everyone
To stand before the eyes of God
And speak what was done

חלמתי שיש סרט נורווגי של תשע שעות, כזה סרט קאלט מאוד מאוד אוונגרדי. 
בסרט רואים נהר רחב מאוד שנמצא בלב יער מושלג ובנהר זורם דם.
עדת המעריצים של הסרט, שאני חלק ממנה, נפגשת להקרנה חגיגית של הסרט. בהקרנה כל הקהל חותך את עצמו ומדמם יחד, כאילו לתוך הנהר שרואים בסרט, סטייל מופע האימים של רוקי. איזה טקס פגאני כלשהו של דימום קבוצתי.
אני חותכת את הבטן התחתונה שלי, בצד שמאל איפה שאחת הצלקות של הניתוח. אבל אני מרגישה שאני לא רוצה, שאני מדממת וממש לא רוצה. והדם נשפך ממני ואני חלשה וזה לא בא לי טוב. אני אפילו לא מעריצה כזאת גדולה של הסרט הזה.
ככה החלום נגמר.

בינואר עברתי ניתוח להזזת כלי דם שחסם לי את הכליה השמאלית.
הניתוח עבר בהצלחה והעבירו אותי לחדר התאוששות. לחץ הדם שלי לא התייצב במשך חמש שעות. הייתי שרויה במצב של בין הכרה לעילפון והרגשתי כאילו אני צריכה לשירותים, כאילו שלפוחית השתן לוחצת לי. אמרתי את זה שוב ושוב לאח שהיה איתי בחדר, חצי מעולפת. הוא אמר שיש לי קטטר ושאני יכולה פשוט לשחרר, אבל השחרור הזה לא עזר. באיזה שהוא שלב אבא שלי נכנס לחדר והיה מאוד לחוץ ודרש הסברים, דרש להיות לידי ואני הרגעתי אותו ואת האח שניסה להסביר לו שהוא צריך לצאת מחדר ההתאוששות. והרגשתי כל הזמן שאני צריכה להשתין. הרגשתי את הבטן שלי פועמת חזק ולא הצלחתי להתרוקן.
אחרי חמש שעות כאלה החזירו אותי לחדר ניתוח וניתחו אותי שוב. מסתבר שבניתוח הראשון נפגע כלי דם בחלל הבטן וגרם לדימום פנימי, וזאת היתה הפעימה הזאת.

עכשיו אני בסדר. מתחילה לעבד את החוויות. המשך יבוא…